מבוא:
שמורת החולה היא שריד של בִּיצָה ענקית שהייתה במקום מאות שנים והיוותה בית גידול למאות בעלי חיים, החל מהתאואים הגדולים, צבי מים ויבשה, דרך טורפים כגון שועלים, זאבים ותנים, מאות סוגי עופות מים שחלקם עבר באזור בנדודיהם העונתיים לאפריקה וממנה חזרה לאירופה, ועד צמחי מים נדירים.
הפרק האפל שלה היה היותה בית גידול ליתושים מסוג האנופלס שהפיצו את מחלת המלריה הקטלנית. רבים היהודים שקיפדו את חייהם מהמחלה, לאחר שהתיישבו במקום בסוף המאה ה־19 ובמאה ה־20. סיפורה הטראגי של משפחת דוברובין הוא המפורסם שבהם.
בתחילת שנות ה־50, החליטה מדינת ישראל הצעירה לייבש את הביצה ולהופכה לאזור חקלאי פורה.
זהו אחד המקרים בהם ניתן לומר שהניתוח הצליח אך החולה לא שרד...60000 הדונמים של האגם יובשו (למעט כ־3000 דונם שנשארו כשמורת טבע), אולם במשך הזמן גם האזור שנשמר יָבָש. צמחים נדירים ובעלי חיים ייחודיים לאזור הוכחדו, ואדמת הכבול שנחשפה הפכה למקור זיהומי למי הכנרת, ולא הייתה כשירה לגידולים חקלאיים.
בשנת 1971 החל שיקומה של שמורת הטבע. הוקמו בריכות אגירה אטומות לחלחול מים, הובאו בעלי חיים שנכחדו לאזור (בראשם תאואים), נשתלו צמחי מים ותהליך השיקום החל ונמשך עד היום.
האתר (בתשלום):
איך מגיעים? מקישים ב־WAZE "אגמון החולה". התוכנה תוביל אותנו לכביש 90 משם נפנה לכיוון שמורת הטבע.
הלובי, המהווה את הכניסה לאתר, הוא מרשים. מצגות על מסכים מאפשרות לנו לראות את ההיסטוריה של המקום כולל סרטי טבע יפיפיים, ומודל המציג לנו באופן ברור למדי את ההיסטוריה של ייבוש הביצה ממחיש באופן חזותי וברור, גם לילדים, את הסיפור.
לאחר מכן ניתן לסייר בשמורה בארבעה אופנים:
1. שכירת אופניים לסיור בשמורה (אופניים פשוטות שלא משפרות את חווית הרכיבה).
2. אופני דיווש משפחתיים.
3. רכב חשמלי.
4. ברגל...
הזמן הכדאי להגיע הוא בשעות הבוקר, עת העופות ממריאים מבריכות האיגום בשמורה. במקום מתקיימים סיורים מאורגנים בתוך עגלת מסתור, המאפשרת לצפות בבעלי הכנף מבלי להבהיל אותם (בהזמנה מראש).
בדרככם חזרה נא לא לשכוח לקחת אתכם את האשפה לאוטו.
