לא רחוק מהבית (שעה נסיעה מתל אביב), ישנו אתר משובב נפש בימי האביב החמים, שמשלב מים, צל, אתר היסטורי, מקום לפריסה ולקפה, ופחות מ־3 דקות הליכה מהרכב. אני? מאוד אהבתי – כך גם אלו שהיו איתי במקום. אני מאמין שגם לכם המקום ינעם עד למאוד.
סיפור שהיה, כך היה...
מעשה בחבורת עולים שמוצאם מכורדיסטן, שלאחר מאבק במוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל, קיבלו ב־1935 אדמות בעמק יזרעאל, שנרכשו מהישוב הערבי "חָרתִּיָה" (כן, ההוא מהשיר של אלכסנדר פן: "על גבעות שייח אברק וחרתיה...") להקמת יישוב.
תחילת דרכם הייתה קשה. הם סבלו מפשיטות של ערביי המקום, קשיי תחבורה, ריחוק מיישובים יהודיים אחרים, אך נאחזו בקרקע מבלי לוותר. שנה לאחר עלייתם לקרקע, נחנכה במקום תחנת רכבת, על פני המסילה שקישרה בין חיפה לדמשק היא רכבת העמק, ומשם לקו הרכבת החיג'אזית שקישרה בין טורקיה לחיג'אז – הוא האזור בחצי האי ערב שם נמצאת מֶכָּה. הדבר הקל עליהם לשנע את עצמם וסחורות אל ומחיפה. למרות כל זאת, הם עדיין היו תלויים בתחבורה ציבורית לנוע אל יישובי הגליל ומישור החוף, עובדה שלא הקלה על התושבים.
ב־1952 חדלה הרכבת, ואיתה התחנה, לפעול.
ב־1957, חדל הישוב אלרואי להיות עצמאי וסופח לקריית טבעון. ב־1993, הוחלט על ידי המועצה לשפץ את תחנת הרכבת הישנה. השחזור מעניין, יש שלטי הסברה במקום, פינת חמד.
בצמוד לאתר תחנת הרכבת, ישנה מדשאה, נקודות צל, ובריכת אלרואי שהיא בריכת איגום מלאכותית שמוזנת ממעיין אלרואי – משם המים זורמים לנחל קישון. המקום מקסים, מזמין, ומאפשר שהיה ממושכת.
איך מגיעים? רושמים בWAZE "מעיין אלרואי קריית טבעון". תיהנו.
