מבוא:
אתר ניצנים בא לספר שני סיפורים שמשתלבים אחד בשני דרך דמות אחת ושמה מירה בן ארי.
הסיפור הראשון מספר על קיבוץ ניצנים שהוקם על ידי עולים חדשים מתנועת "הנוער הציוני" בעיצומה של מלחמת העולם השנייה (דצמבר 1943). הוא הוקם בלב אזור ערבי כשאיסדוד (אשדוד של היום) מצפונם ואשקלון מדרומם, והישוב היהודי הקרוב ביותר אליהם היה באר טוביה במרחק 10 ק"מ.
כל עוד כוחות בריטים היו בסביבה, הם הצליחו לשרוד את ההתנכלות הערבית שהייתה לפעמים יומיומית. בינואר 1948, העבירו הבריטים לערביי המקום את בסיסיהם וחייהם של אנשי ניצנים הפכו לקשים מאוד. שיירות אל הקיבוץ הותקפו וחלק ממלוויהם נפצעו/נהרגו, שדות חקלאיים נבזזו והועלו באש, הישוב עצמו הותקף פתע מספר פעמים והביטחון האישי הלך והתערער.
המצב נהיה קשה אף יותר לאחר פלישת הצבא המצרי ב־14/5/1948. הישוב היה מכותר, מיד לאחר מכן הוחלט לשלוח את הנשים והילדים לבאר טוביה. מירה בן ארי הייתה האם היחידה ששלחה את בנה ובחרה להישאר עם הלוחמים. "אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו...", כתבה לבעלה בפתק שהצמידה לבנה לפני שנפרדה ממנו. יחד איתה נותרו במקום שבע נשים.
ב־7/6/1948 תקף הצבא המצרי את הישוב, הנצור כבר מספר שבועות. בקשותיהם לסיוע לא נענו. שעות רבות עמד הישוב במתקפה משולבת של טנקים, רגלים, והפגזה שהשמידה את כל המבנים בישוב. הקשר נותק עם העורף, ולאחר שיותר מחצי מהמגינים נהרגו או נפצעו, החליט מפקד המקום (אברהם שוורצשטיין) על כניעה. מירה בן ארי החליטה להתלוות אליו.
בעודו מתקרב עם דגל לבן לקצינים המצרים שעמדו בטווח קצר ממנו, שלף קצין מצרי את נשקו וירה בשוורצשטיין למוות. מירה בן ארי שלפה את אקדחה שהוסתר וירתה בקצין המצרי למוות. היא נורתה למוות והייתה ההרוגה השלישית באותו יום (לאחר שדבורה אפשטיין הקשרית ושולמית דורצ'ין החובשת נהרגו עוד קודם במהלך המתקפה).
בפעולת כניעה שנייה שביצעו המגינים, קיבלו המצרים את כניעתם. 33 מגינים נהרגו ו־105 לוחמים נלקחו בשבי.
הסיפור השני מספר את גבורתן של הנשים במלחמת השחרור ובשנים שקדמו למלחמה ובאלה שבאו זמן קצר אחריה. בין השאר מובאות ציטטות וסיפור גבורתן של שרה אהרנסון, חנה סנש, מירה בן ארי, אסתר ארדיטי, שרה צ'יזיק וברכה פולד.
האתר נחנך בשנת 1998, חמישים שנה לאחר נפילת הישוב לידי המצרים.
האתר:
איך מגיעים? נקליד ב־WAZE " יד לאישה העברייה הלוחמת". התוכנה תוביל אותנו מכביש 4 לעבר האתר הנמצא מערבית לו.
נחנה את הרכב וניכנס. יש במקום אפשרות לראות סרט בתשלום (הכניסה חינם) שיסביר את מה שקרה במקום. מעבר לכך ישנם מספר שלטים (מועט מידי לטעמי) שמסבירים על המקום והיכן נהרגה מירה בן ארי.
בצד הדרומי של האתר נרד במדרגות כשלצדן לוחות זיכרון המספרים על הנשים שגבורתן מהווה נר לרגלי הנרטיב הלאומי. למטה ישנו פסל מרתק המסכם את העובדות והרגשות כאחד.
בדרככם חזרה נא לא לשכוח לקחת אתכם את האשפה לאוטו.
