הקנה המצוי שאיתה נכתב התנ"ך בבית ראשון

ברוב מסלולי הנחלים בארץ אנו נתקלים בשלושה סוגי צמחים שאנו מכנים אותם בטעות "קנה סוף".

1. קנה מצוי - מה שנקרא בעגה היומיומית "בּוּּסִים". מצוי ברוב נחלי הארץ.

2. קנה סוכר מצרי (או קנה מצרית) - מצוי בנחלים ברוב חלקי הארץ כגון הגליל, חוף הים התיכון, עמק ירדן עליון, עמקים, כרמל, מדבר יהודה ובקעת ים המלח, שרון, שפלה, ערבה, בקעת הירדן. הוא די דומה לקנה המצוי, רק שאינו חלול וגזעו הוא מתוק - ממנו מפיקים את הסוכר. לפני שנים רבות, היינו קוראים לזה "קָאיינֵס".

3. סוּף – תפרחת של כעין גליל חום בקצה של גבעולים דקים מאלה של הקנה. אנו גדלנו על הביטוי לכלל משפחה זו של הצמחים, בשם "קנה סוף", למרות שבפועל אין צמח כזה. מהיכן מקור הטעות? מהמקורות כמובן. בתנ"ך בספר ישעיהו פרק י"ט פסוק ו' כתוב : וְהֶאֶזְנִיחוּ נְהָרוֹת, דָּלְלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר; קָנֶה וָסוּף, קָמֵלוּ.

הכתוב מוכיח שהנביא ישעיהו אכן הבחין בין שני הסוגים, אבל הביטוי "קנה-סוף" השתרש בעברית...

לצורך כתיבת התורה, השתמשו הסופרים של אז (כמו גם סופרי הסת"ם של היום), בשני סוגי קולמוס:

א. נוצה של ציפור גדולה.

ב. קנה (שהיה הרבה יותר זמין ופופולארי באותם זמנים).

השם קולמוס הוא יווני, ומשמעותו שם צמח: "הקנה המצוי". הקולמוסים הראשונים נתגלו במצרים והם בני כ־2400 שנה. הם שימשו את המצרים (בעיקר סופרי המלך) לכתיבה על נייר הפפירוס שהופק מצמח הגומא, כמותם נמצאו מתקופת השושלת המצרית הראשונה (לפני 5000 שנה!). השם האנגלי/לטיני Paper מקורו במילה היוונית פפירוס שמשמעותה - משטח לצורך כתיבה.

דרך אגב, במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי בהולנד, נמצא "פפירוס איפוור", שנתגלה במצרים ונכתב בערך במאה ה־12 לפני הספירה (זמן משוערך ליציאת מצרים), ובו תיאור של חלק מעשר המכות שקיבלו המצרים...זה ממצא מדהים.

נחזור לענייננו. השימוש בקולמוס מקנה מצוי, המשיך לאורך ההיסטוריה ושימש את סופרי הסת"ם לכתיבת המגילות שעליהן נכתב התנ"ך. את הדיו ייצרו בישראל בתקופת השופטים ובית ראשון מתרכובות של חומצות ברזלניות (צבעה היה חום), ודיו שחורה שהופקה מפחם מרוסק וחומרים דביקים שומניים. בשני המקרים, הדיו הייתה מוצקה או צמיגית - אבל בוודאי לא נוזלית. כיצד יודעים? הדיו מוזכר בתנ"ך במספר מקומות, לדוגמא:

1. ספר ירמיהו ל"ו נכתב: וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר, בַּדְּיוֹ.

2. ספר יחזקאל ט נכתב: וַיִּקְרָא, אֶל-הָאִישׁ הַלָּבֻשׁ הַבַּדִּים, אֲשֶׁר קֶסֶת הַסֹּפֵר, בְּמָתְנָיו.

אם הדיו היה נוזלי, לא יכל האיש לשאת את קסת הדיו במותניו, מבלי שהדיו יישפך, מכאן המסקנה שהדיו היה במצב צבירה צמיגי או מוצק.

ידוע לנו שבתקופה הרומית/ביזנטית (מאה ראשונה לפני הספירה ועד למאה השביעית לספירת הנוצרים) יוצר דיו שהופק מדיונון והתגלה על מגילות מאותה תקופה.

והיכן הקנה מוזכר במקורות?

בתנ"ך הקנה נזכר גם כסמל שונה בכל פעם:

- חיות הגדלות בצל הקנה מתוארות ב:

"תַּחַת-צֶאֱלִים יִשְׁכָּב-- בְּסֵתֶר קָנֶה וּבִצָּה" (איוב מ' כ"א)

"חַיַּת קָנֶה" (תהילים ס"ח ל"א)

- הקנה כסימן למכה אלוהית:

"וְהִכָּה ה' אֶת-יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם" (מלכים א י"ד ט"ו)

- הביטוי משענת קנה רצוץ:

"וְיָדְעוּ כָּל-יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם, כִּי אֲנִי ה', יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה, לְבֵית יִשְׂרָאֵל. בְּתָפְשָׂם בְּךָ בכפך [בַכַּף] תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ תִּשָּׁבֵר וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם" (יחזקאל כ"ט ו-ז)

"הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ" (ישעיהו ל"ו ו', מלכים כ י"ח כ"א).

- הקנה כמוט ששימש במאזני משקל:

"הַזָּלִים זָהָב מִכִּיס, וְכֶסֶף בַּקָּנֶה יִשְׁקֹלוּ" (ישעיהו מ"ו ו')

- הקנה כצמח ששימש למדידות:

"וְהִנֵּה חוֹמָה מִחוּץ לַבַּיִת, סָבִיב סָבִיב; וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה, שֵׁשׁ-אַמּוֹת בָּאַמָּה וָטֹפַח, וַיָּמָד אֶת-רֹחַב הַבִּנְיָן קָנֶה אֶחָד, וְקוֹמָה קָנֶה אֶחָד." (יחזקאל מ' ה').

בספרות חז"ל הקנה מוזכר פעמים רבות מאוד בהקשרים שונים. בין היתר הוא מוזכר כ:

- הקנה כצמח לעשיית מחצלות: "מחצלת שעשה לה קנים לאורכה, טהורה; וחכמים אומרין, עד שיעשם כמין כי. עשאם לרוחבה--אם אין בין קנה לחברו ארבעה טפחים, טהורה" (מסכת כלים כ').

- הקנה כצמח שנבנו בעזרתו גדרות: "מחיצת הקנים--אם אין בין קנה לחברו שלושה טפחים כדי שייכנס הגדי, הרי זו כמחיצה." (מסכת כלאים ד').

- הקנה ככלי שחיטה: "השוחט במגל יד, בצור, ובקנה--שחיטתו כשרה." (מסכת חולין א).

- הקנה כחומר לבניית כוורות: "וכוורת הקש, וכוורת הקנים," (מסכת אוהלות ח').

- הקנה ככלי נגינה: "חליל שבמקדש של קנה היה ומימות משה היה פעם אחת צפוהו זהב ולא היה קולו ערב כמות שהיה נטלו צפויו וחזר קולו להיות ערב לכמות שהיה. " (תוספתא, מסכת ערכין פ"ב).

- הקנה כסימן לרכרוכיות: "לעולם יהא אדם רך כקנה" (מסכת תענית כ').

לסיכום, הקנה המצויה הכל כך נפוצה בארץ (הגמא והסוף הם צמחים מוגנים ונמצאים בסכנת הכחדה), היא בעל ערך של יופי, מחסה לבעלי חיים (כגון הלוטרה), וערך היסטורי מעניין.

אני מצרף סרטון קצר, המתאר את אחת מ"מנהרות הקנה" הארוכות בארץ (כ־100 מטר) מפארק נחל פולג. טיול נעים.

קנה מצוי

גומא

סוף

קנה סוכר (קנה מצרי)